בהתאם להוראות חוק גיל פרישה 2004, נקבע בחוק גיל בו יכולים העובד או העובדת לפרוש מעבודתם ולקבל קצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי, בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי.
בסעיף 3, נקבע גיל הפרישה לגברים על 67, ונשים יכולות לקבל קצבת זקנה החל מגיל 62 ובהתאם לטבלת תאריכי הלידה עד גיל 64 יפרשו כל הנשים העובדות לפנסיה – בתנאים הקבועים בחוק.
יש לשים לב כי בהתאם להוראות החוק הקודם האישה העובדת הייתה חייבת לפרוש לפנסיה ולהפסיק את עבודתה בגיל 62.
הגדרות החוק קובעות כי עובד שגילו 67 ניתן לכפות עליו פרישה, ללא קשר למינו.
ייחודו של החוק הוא בכך שהחוק קובע בסעיף 10 כי הוא גובר על כל הסכם קיבוצי או הסכם עבודה שנחתם בין עובד למעבידו, עדיין קיים סייג לעקרון זה ולפיו מעביד ועובד יכולים לקבוע כי גיל הפרישה של העובד יהיה נמוך מזה הקבוע, אולם במקרה זה כל העלויות על תשלום הגמלה מוטלים במצב הסכם כזה על המעסיק.
אז השוואת גיל פרישה בין נשים וגברים כן או לא?
הדיון הזה עוד רחוק מלהסתיים…
במדינת ישראל, לאור הנכונות להשוואת תנאי עבודה בין המינים, הודלפו לתקשורת ניסיונות משרד האוצר לתכנית לפיה יושווה גיל הפרישה בין המינים, תכנית משרד האוצר בעניין זה טרם פורסמה רשמית ויש לדעת כי מדובר בהדלפות תקשורתיות בלבד!
ארגוני הנשים מתנגדים בכל פה לרעיון זה וטוענים שעם כל הכבוד לרצון להשוות את הוראות החוק בין המינים הרי שהעלאת גיל הפרישה תחמיר את המצב הכלכלי של הנשים ובסופו של יום תפגע בהן, שכן ממילא הנשים ממודרות בשוק העובדה בפועל החל מהגיען לגיל הביניים (50+) ולמעשה העלאת גיל הפרישה משמעותה בפועל – שנתיים נוספות של אבטלה בעבור נשים אלו, שנתיים בהן הנשים יהיו מחוסרות הכנסה! (שכן עם העלאת גיל הפרישה יועלה הגיל לקבלת קצבת זקנה בהתאם).
לאור שניותה במחלוקת של הצעה זו הועדה לקידום מעמד האישה פנתה למשרד האוצר בבקשה להקפיא את התוכנית להעלאת גיל הפרישה של הנשים.