בע"ע 110/10 רפי רופא נ' מרקם סוכנות לביטוח בע"מ – קבע בית הדין כי אין מקום להורות על קיזוז והשבה של שכר ששולם ביתר לעובד שסיווגו שונה מעצמאי לשכיר אלא במקרה בו הוכח חוסר תום לב קיצוני של העובד.

עובדות המקרה:

בנובמבר 1994, החל מר רפי רופא (להלן המערער) לעבוד כסוכן ביטוח במרקם כמפקח ואחראי על סוכני ביטוח.

בין מרקם לבין ד.נ.ר נחתם הסכם שיתוף פעולה ולעובדים ניתנה האפשרות או להתפטר ולקבל פיצויי פיטורים או להישאר.

בסוף חודש יולי 2004, התפטר המערער והחל לעבוד בסוכנות ביטוח אחרת.

לטענתו, נאלץ להתפטר נוכח הרעת תנאים שבאה לידי ביטוי בהפסקת תשלומה של התמורה הקבלנית אשר היוותה את עיקר שכרו.

לטענת מרקם המערער, החליט לעבור לסוכנות ביטוח אחרת שאינה עוסקת בביטוחי חיים לאחר שנוכח כי הנחיות המפקח על הביטוח גורמות להפחתה ניכרת בהיקף המכירות שלו ושל הסוכנים.

ביום 24.8.2004, הסתיים שיתוף הפעולה בין מרקם לבין ד.נ.ר.

בחודש מאי 2006, הגיש המערער את תביעתו כנגד מרקם וכנגד ד.נ.ר במסגרתה ביקש להכיר בו כעובד של שתי הסוכנויות ועתר לקבלת פיצויי הפיטורים, הפרשי שכר, הודעה מוקדמת, פדיון חופשה ודמי הבראה.

פסק דינו של בית הדין האזורי:

קבע כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין המערער לבין ד.נ.ר וכי המערער נותר עובד של מרקם גם לאחר שיתוף הפעולה בין שתי הסוכנויות ואין הצדקה לבצע הרמת מסך. התביעה כנגד ד.נ.ר נדחתה.

בית הדין בחן בקפידה את כלל נסיבות המקרה וקבע כי:

בין המערער ובין מרקם שררו יחסי עובד מעביד במהלך כל תקופת ההתקשרות ביניהם.

  1. המערער היה כפוף להנהלת מרקם, השתתף בישיבות אשר קיימה, ביצע עבודה שהינה חלק מפעילותה הרגילה והשוטפת והיה חלק מהמערך הארגוני.
  2. מרקם נשאה בהוצאות שנדרשו לצורך עבודתו של המערער ובנוסף היא זו שקבעה את שיטת הגמול ואת הסכומים בהם נמכרו פוליסות הביטוח ע"י הסוכנים.
  3. המערער נדרש לבצע את עבודתו באופן אישי, היה כפוף למרקם, השתתף בפגישות עבודה מידי שבוע והיה נתון לפיקוח קפדני מידי ההנהלה.

בנוגע לנסיבות סיום עבודתו של המערער נקבע כי היה צריך להוכיח שהתפטר בשל אי קבלת התמורה הקבלנית אך אינו הצליח להוכיח, אך בכל אופן היה זכאי לקבל פיצויי פיטורים.

בית הדין בחן את טענת הקיזוז וקיבל את טענת הקיזוז והורה על קיזוז, מנגד המערער טען כי היה על בית הדין לדחות את הטענה במלואה וזאת בהתאם להלכה הקיימת.

בית הדין הארצי קבע:

לפי פסיקת בית הדין הארצי הכלל הבסיסי הינו: עובד שסווג באופן שגוי כעצמאי יהא זכאי לקבל את כל הזכויות הכספיות שנשללו ממנו וזאת מבלי שניתן יהא לקזז ממנו סכום כלשהו כתוצאה מהפער בין התמורה הקבלנית לבין השכר החלופי כפי שנקבע עבורו.

כדי ליישם כלל זה יש לאמץ את עמדת כבוד הנשיא אדלר לפיה: לצורך הוכחת חוסר תום לב קיצוני אצל מועסק, המעסיק יידרש להוכיח שהתמורה הקבלנית עמדה על 150% לפחות מהשכר החלופי. נקבע כי ללא פער של לפחות 150% בין השכר בפועל לבין השכר שהיה אמור להשתלם לא ניתן יהא להסיק על חוסר תום לב קיצוני.

עוד נקבע כי מאחר שעקרון תום הלב הוא המאפשר לבית הדין לבצע קיזוז מלא או חלקי של ההפרש בין השכר החלופי לבין התמורה כעצמאי הרי שלא תיגזר מכך חבות העולה על גובה הזכויות כפי שנפסקו בפועל לזכות המועסק.

במקרה של מר רפי רופא, נקבע כי לא הייתה כל הצדקה לקזז ממנו סכום כלשהו כיוון שהשוואה בין התמורה שקיבל בפועל במסגרת העסקתו המשולבת כעצמאי וכשכיר, לבין השכר החלופי כפי שנקבע ע"י בית הדין האזורי הוכיחה כי הפער קטן מ 150%, עוד נקבע כי לא הובאה בפני בית הדין כל אינדיקציה לחוסר תום לב קיצוני מצידו של המערער המצדיק ביצוע קיזוז.

הערעור התקבל חלקית.