התובעת הועסקה כעורכת דין במשך 4 חודשים עד לפיטוריה בהיותה בהריון. הנתבעת היא עסק משפחתי וקטן המונה 5 עובדים.

כשלושה חודשים לאחר תחילת עבודתה, הודיעה התובעת לבנו של בעל המשרד כי היא מצויה בחודשי הריונה הראשונים ושבועיים לאחר מכן היא פוטרה ללא שימוע ולא כל התראה מוקדמת.

לטענת התובעת תפקודה היה מקצועי ובמהלך תקופת עבודתה הנתבעים לא העירו לה על העבודה ולא הביעו חוסר שביעות רצון מתפקודה.

מאחר והתובעת עבדה אצל הנתבעת ארבעה חודשים בלבד, הוראות חוק עבודת נשים אינן חלות בעניינה ואילו חוק שוויון הזדמנויות אינו חל על מעביד שהעסיק פחות משישה עובדים.

עם זאת, אין בעובדה זאת לייתר את הדיון בדבר חוקיות פיטוריה של התובעת שכן נקבע לא פעם שאין להפלות עובדת בפיטוריה רק משום היותה הרה.

נקבע בהלכת אפלבוים כי אפליה בפיטורים מעבודה של אישה, רק בשל היותה בהריון, מהווים על פי שיטת המשפט בישראל, שמשפט העבודה הוא חלק אינטגרלי ממנה ועל פי ערכי היסוד שלה, אפליה אסורה ופסולה המנוגדת לעקרון השוויון.

לטענת הנתבעים הם לא היו מרוצים מעבודתה של התובעת ואף התקבלו תלונות רבות של לקוחות המשרד בכל הנוגע לתפקודה. עוד נטען שהתובעת התקבלה לתקופת ניסיון במהלכה נאמר לתובעת מספר פעמים שהנתבעת אינה מרוצה מעבודתה.

החלטה

מבלי להידרש לשאלה לגבי הערכת יכולותיה המקצועיות של התובעת, עולה מהראיות כי ככל שהיו לנתבעים טענות בנושא זה הם לא אמרו זאת לתובעת.

בנוסף, מהראיות שהוצגו לא עולה בהכרח המסקנה כי התובעת לא ביצעה את עבודתה נאמנה.

זאת ועוד, הנתבעים הוסיפו וטענו כי התובעת התקבלה לתקופת ניסיון. מאחר שלא הוצג חוזה עבודה אין לטענה זאת תימוכין בראיות חיצוניות. כמו כן, בדרך כלל תקופת ניסיון נקצבת לתקופה מסויימת ומאחר שהנתבעים לא ציינו מהי תקופת הניסיון שהוסכמה מעוררת סימני שאלה בדבר נכונות הגרסה.

בשקילת שתי גרסאות הצדדים, הוחלט לקבל את גרסת התובעת – כי הפיטורים היו בשל הריונה.

מאחר וחוק עבודת נשים וחוק שוויון הזדמנויות לעבודה לא חל במקרה הנדון, לא יהא זה נכון לחייב את הנתבעים בפיצוי בגובה שנקבע בחוקים אלה.

בנוסף, יש לשקול את תקופת העבודה הקצרה, גובה משכורתה של התובעת ואת העובדה שלאחר הפיטורים התובעת עבדה ואף קיבלה גמלת שמירת הריון.

במכלול השיקולים, הוחלט על פיצוי של 20,000 ש"ח.

בנוסף לכך, מאחר ולתובעת לא נערך שימוע לפני פיטורים ולתובעת לא ניתנה הזדמנות להשמיע גרסתה לדברים ולנסות לשנות את החלטת הפיטורים, הנתבעת נדרשה לשלם פיצוי בגין אי עריכת שימוע בסך 3,500 ש"ח.

סה"כ התובעת קיבלה 23,500 ש"ח.