בע"ע 6818-10-10 המוסד לביטוח לאומי נגד אליהו משה דיין, בית הדין הארצי לעבודה דחה את ערעורו של המוסד לביטוח לאומי על ההחלטה שזיהתה את המוסד כמעסיקם של עובדי המחשוב שהועסקו דרך חברות כוח אדם.
עובדות המקרה:
עובדי המחשוב (המשיבים) שהועסקו במוסד לביטוח לאומי (המערערים), חתמו על חוזה העסקה עם חברת כוח אדם, המל"ל מצידו חתם מול חברות כוח אדם שהתחלפו מעת לעת, על חוזה לאספקת שירותי כוח אדם.
בשלב מסוים, חברת כוח אדם פנתה לכלל עובדי המחשוב שהציבה במוסד, בבקשה שיחתמו על חוזה העסקה חדש בין הצדדים. הוסכם כי העובדים רשאים לחתום על החוזה החדש מבלי לפגוע בזכותם לקיים בירור משפטי בשאלת מעמדם כעובדי המוסד.
ביה"ד האזורי קבע מבחינה עובדתית כי עובדי המחשוב הם למעשה עובדי המוסד וזאת לאור מבחני העזר הקיימים בפסיקה:
- המוסד היה מעורב בהליך קבלת העובדים שהוצבו במשרד כעובדי מחשוב.
- המוסד הוא שהפנה לחברות כוח אדם מועמדים שפנו אליו ישירות ונמצאו מתאימים לצורך קליטתם.
- הציוד והכלים ששימשו את המשיבים בעבודתם היו של המוסד.
ביה"ד קבע כי לא עלה בידי עובדי המחשוב להוכיח קיפוח בתנאי שכרם לעומת השכר שהיה משתלם להם לו היו מתקבלים לעבודה כעובדי המוסד עם זאת בית הדין שוכנע כי עובדי המחשוב הם עובדי המוסד.
ביה"ד הדגיש כי גם אם יש ספק בכך על סמך המבחנים הקיימים ראוי להגיע לתוצאה זו נוכח הפסול בהעסקה מקבילה של 2 סוגי עובדים, מבלי שקיים שוני רלוונטי ביניהם ואין כל סממן של זמניות בהעסקתם, על כן נקבע כי יש להכיר בעובדי המחשוב כעובדי המוסד החל ממועד הגשת תביעתם על ידם, וכאשר יש לראות כעובדים בחוזה עבודה מיוחד לתקופה קצובה.
לטענת המוסד, קביעת זהות המעסיק והשאלה אם מדובר בעובד אינה עניין של סטאטוס ולכן יש ליתן משקל מרבי להסכמת הצדדים ולחופש החוזים.
עוד נטען, כי לא בכדי החריג המחוקק את עובדי המחשוב משאר עובדי חברות כוח אדם במסגרת סעיף 13 א' לחוק העסקת עובדים ע"י קבלני כוח אדם ובכך הכיר בלגיטימיות של העסקתם באמצעות חברות כוח אדם ותקופה ארוכה.
המוסד טען כי לא הייתה הצדקה לבסס את הפסיקה על כך שנוצרו שני מעמדות במקום העבודה, כאשר אין באפשרות עובדי חברות כוח אדם להתמודד במכרזים פנימיים ולטענת עובדי המחשוב הם נפגעו ממתכונת העסקתם שכן הם לא יכולים להתקדם בעבודתם.
נטען כי אין רלוונטיות להוראות סעיף 13 א' לחוק העסקת עובדים ע"י קבלני כוח אדם, שכן חוק זה חל רק על עובדים שהעסקתם ע"י קבלני כוח אדם הוכרה כאמיתית ואותנטית.
החלטות:
ביה"ד דחה את גישתו של המוסד, לפיה זהות המעסיק נתונה לחופש ההתקשרות ולהסכמת הצדדים.
נקבע כי מעמדו של מועסק כעובד אינו עומד בפני עצמו אלא במערכת החובות והזכויות ההדדיות הנוצרת במסגרת של יחסי עובד ומעביד.
במקרה דנן, צוין כי בית הדין ניתח בהרחבה את מאפייני ההתקשרות ויישם את מבחני העזר שנקבעו בהלכה הפסוקה, והגיע למסקנה כי מעסיקם האותנטי של עובדי המחשוב הינו המל"ל.
בית הדין הארצי לא מביא הצדקה להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי בדבר זהות המעסיק האותנטי, קביעה המבוססת על העובדות כפי שנקבעו על ידו ובהתחשב בכלל נסיבות המקרה.
וכך נקבע כי למרות שהועסקו באמצעות חברת כוח אדם, הביטוח הלאומי הוא המעביד של עובדי המחשוב.