איך להתמודד עם תופעת הגשת תביעות דיבה מצד מעסיקים?

מה הגורם לכך שהעובד מחליט לא להמשיך בהליך המשפטי נגד המעסיק?

בין מעבידים לעובדים קיים פער כוחות, העובדים מצטיירים כחלשים ואילו המעבידים מצטיירים כחזקים. התופעה שבאה בעקבות פער הכוחות היא תופעה של הגשת תביעות דיבה (לשון הרע) מצד המעסיקים.

כנגד אותן התארגנויות ותביעות של העובדים, המעסיקים תובעים את העובדים תביעות ענק, והעובדים מוצאים עצמם מול סוללה ענקית וכבדה של עורכי דין ומעסיקיהם טוענים שהעובדים שלהם פגעו בשמם הטוב.

לא רק עובדים הם קורבנות לתביעות מסוג זה, גם ארגונים ועמותות מוצאים עצמם מול תביעות כאלה ובשל התביעות העובדים והארגונים נדרשים להוציא כסף רב לתשלום שכר טרחתם של עורכי הדין, מימון אגרות והוצאות שונות הקשורות לניהול המשפט.

פער הכוחות גורם לכך שהעובדים חושבים פעמיים לפני שהם מגישים תביעה נגד מעסיקיהם בשל החשש שימצאו עצמם מתגוננים באופן אישי מול חזית חזקה ולא יעמדו בנטל הכלכלי. בנוסף הם חוששים להיאבק על זכותם להתארגן במסגרת ארגון עובדים בשביל לעמוד על זכויותיהם.

בניסיון להביא למיגור התופעה של תביעות אלה של מעסיקים נגד עובדיהם או נגד נציגי ארגוני עובדים, תוקן חוק בית הדין לעבודה והורחבה סמכותו הייחודית לדון גם בתביעות מסוג לשון הרע בקשר ליחסי עבודה, זאת בהתחשב בהתמחותו של בית הדין לעבודה לדון בסכסוכים שביחסי עבודה.

ישנן תביעות אשר נקראות תביעות SLAAP אשר מוגשות ע"י בעל ממון שלא על מנת לנצח בין כותלי בית המשפט אלא בכדי שעצם הגשתן ישמש לאמצעי לחץ על הנתבע אשר יגרום לו לוותר על מאבקו הציבורי.

ראוי שבתי המשפט בישראל ינקטו יד קשה כנגד התופעה הפסולה של תביעות ה SLAAP ובכך יצא מסר כפול:

מחד, מעסיקים יירתעו מלפנות לבתי משפט בתביעות חסרות בסיס נגד עובדיהם, ומאידך ימנע מצב בו עובדים או ארגונים יהססו לתבוע את מעסיקיהם בשל החשש שמא הם ימצאו עצמם מתגוננים מול חזית לא צפויה ונטל משפטי כבד.