העובדת החלה לעבוד בחברה פרטית שמטרתה הכנת חבילות שי ומתנות לעובדים.

במסגרת תפקידה, הייתה אחראית על יצירת קשר עם חברות בכוונה לשווק ולמכור את חבילות השי לעובדי החברות.

לאחר חודשיים ממועד תחילת עבודתה, גילתה העובדת על הריונה והודיעה למנהל חודש לאחר מכן.

ממועד זה ואילך, השתנה היחס לרעה כלפי העובדת והופסק שיתוף הפעולה בינה לבין העובדים האחרים כך שלמעשה מנכ"ל

החברה הכשיל את עבודתה בכל דרך אפשרית על מנת למצוא צידוק לפיטוריה. העובדת נדרשה לעבוד קשה יותר, תוזזה ממקום למקום, נדרשה לבוא בימי מחלה שניתנו לה ועוד…

לאחר חודש וחצי, קרא לעובדת מנכ"ל הנתבעת והודיעה לה כי הינה מפוטרת מאחר ואנשים לא מתחברים אליה. עוד הוסיף כי ההחלטה כבר התקבלה, אך מאחר ולפי החוק הוא מחויב לערוך שימוע שאל אם היא רוצה לוותר על דרישה זו.

העובדת חשה ברע ביום השימוע וביקשה לדחות אותו, אך מנהלת משאבי אנוש התקשרה אליה וביקשה כי תגיע מאחר שחייבים לערוך לה את השימוע טרם תמלא לה חצי שנת עבודה.

כאשר הגיע יום השימוע, הודיעה לה מנכ"ל הנתבעת כי היא מפוטרת ושימי ההודעה המוקדמת ישולמו לה, אך היא נדרשת לעזוב מיד – ברור כי זהו לא שימוע כיוון שכל מטרת השימוע היא לשמוע את תגובת העובד ולנסות לאפשר לו לשנות את הגזרה המרה. מהמעסיק נדרש להגיע לשימוע בלב פתוח ובתום לב ולא להחליט על הפיטורים מראש, דבר שלעניינו לא התקיים.

התיק נסגר בפשרה שהושגה בין הצדדים – הוסכם שהעובדת תפוצה על סך 56,000 ש”ח.