חוק פרישה חדש משנת 2005, הסדיר את גיל הפרישה לנשים וגברים וקבע אותו על טווח שבין 62-64 לנשים ובין 64-67 לגברים.
גם במידה וגיל הפרישה אצל נשים יעלה לגיל 64, עדיין קיים הפרש של שלוש שנים בין שני המינים אשר מהווה אפליה ופוגע בזכויות העובדים.
חוק גיל הפרישה – כוונת המחוקק
כוונת המחוקק הייתה להעלות את מועד הפרישה גם אצל גברים וגם אצל נשים לגיל 67.
האם מדובר באפליה?
ההבדל בין נשים לגברים בגיל הפרישה מהווה אפליה חד משמעית, בהנחה כי לאישה אותן יכולות תעסוקתיות כמו לגבר, ולכן אין כל סיבה לגרום לאישה לפרוש מעבודתה לפני הגבר.
פרישת האישה בגיל מוקדם יותר מגבר פוגעת בה מבחינה כלכלית – כיוון שבשלוש שנות עבודה נוספות יכולה האישה לעבוד ולהרוויח סכום כסף נכבד, מה גם שקרנות הפנסיה ושאר ההטבות הסוציאליות משתפרות מידי שנה ותלויות בוותק.
הפגיעה באישה אינה פגיעה רק בהיבט כלכלי אלא גם אישי, נפשי ופסיכולוגי. דווקא בשנים אלה האישה הרבה יותר פנויה לעבוד כיוון שהילדים עזבו את הקן ולכן יש לה את הזמן והיא יכולה להגשים את ייעודה ולתת ביטוי נרחב לכישרונותיה האישיים. הוסיפו לכך את העובדה שגיל הפרישה מהווה אלמנט חשוב בכל הסכם עבודה בין עובד למעביד והרי לכם אפליה ממוסדת חסרת כל בסיס.
היבטים משפטיים של אפליה
מרבית הנשים אשר עתרו לבג"צ בסוגיית גיל הפרישה הפסידו בעתירתן.
פסקי דין של שופטים רבים מציינים את העובדה כי חוק גיל פרישה מפלה ואינו צודק עבור שני הצדדים אולם, בהיותו מעוגן במסגרת הסכמים קיבוציים ואינו סותר לגמרי את חוק שוויון תעסוקתי, אין לשופטים ברירה אלא לסרב לבקשת העותרות לשוב ולקבלן למקום עבודתן.