התובעת עבדה כמלצרית אצל הנתבעת במשך 3.5 שנים. במשך כל תקופת עבודתה התובעת לא קיבלה שכר עבודה אלא טיפים בלבד, כפי שנאמר לה בתחילת עבודתה, ובנוסף נדרשה להפריש 5% מהטיפים לנתבעת ו- 5% לעובדי הבר. לאחר ההפרשות, סכום הטיפים עמד על ממוצע של 30-50 ש"ח לשעה.
לטענת הנתבעת, התובעת השתכרה הרבה מעבר לשכר המינימום, התובעת הייתה מקבלת את הטיפים כשכר נטו בלי שדיווחה עליהם וכעת לאחר שנות עבודה רבות בנתבעת ולאחר שנהנתה מאופן תשלום זה מנסה התובעת לקבל כספים שאינם מגיעים לה.
החלטה:
התובעת עתרה לתשלום שכר מינימום לכל תקופת עבודתה, וטענה כי לא ידעה את זכויותיה ולכן עבדה כך 3.5 שנים. במידה והמלצרים לא היו מגיעים לשכר המינימום הנתבעת הייתה משלימה, אך כמעט ומעולם לא קרה מצב בו נדרש היה להשלים למלצרים.
נקבע כי לא קיימת מחלוקת כי צורת ההתקשרות והתשלום הייתה ידועה לצדדים וכי התובעת הייתה מודעת לתנאי העסקתה מיום עבודתה הראשון ולא כפי שטענה.
התובעת העידה כי תנאי העסקה אלה התאימו לצרכיה כסטודנטית ובכך הצליחה לממן את לימודיה, שכ"ד, רכב וכו'.
נקבע כי תכליתו של חוק שכר המינימום הוא להבטיח קיום אנושי בסיסי לכל פרט.
תכליתו להבטיח רמת חיים מינימאלית על מנת שלא יגיע האדם לעוני.
למרות שעל פי החוק נקבע כי שכר העבודה יהיה השכר שמשלם המעביד לעובדיו, במקרה הזה, מאחר שהטיפים של המלצרים היו משותפים ונאספו כולם לקופה אחת אשר חולקה בסוף המשמרת בין המלצרים שעבדו, כולל הברמן והאחמ"ש ולא למעסיק, ניתן לומר כי לכאורה עסקינן "בקופת המעביד" .
בנסיבות בהם על הנתבעת לשלם לתובעת 21 ש"ח ברוטו לכל שעת עבודה והתובעת קיבלה סכום העולה עליו באחוזים רבים, לא לתכלית זאת כיוונה הוראת החוק וודאי לא להתחמקות התובעת מתשלומי החובה כחובת כל שכיר במשק ויש לראות חוסר תום לב בהתנהלות התובעת שמתוך ידיעה מראש ובמהלך עבודה כי אלה תנאיה ומתוך ידיעה כי תנאים אלו עדיפים בעיניה.
יחד עם זאת, נקבע כי הועבדת זכאית למספר זכויות סוציאליות ביניהם פדיון חופשה, הבראה, פנסיה וחגים.